השפעת כולסטרול בתזונה על הכולסטרול הכללי


מאת: ד"ר דן קרת , נטורופת ND MD


השפעת כולסטרול בתזונה על הכולסטרול הכללי בדם הדרך לגרימת נסיגה בטרשת העורקים

מאחר שמדובר במחלה חדשה, בתהליך פתולוגי חדש, כמובן שיקשה למצוא עדויות לריפויה במחצית הראשונה של המאה שלנו, שהרי רק אז החלה התופעה לשגשג. העדות הראשונה הידועה לי מהספרות הרפואית הרומזת על אפשרות לנסיגת טרשת העורקים באה לאחר מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1951 פורסם במגזין הרפואי הבריטי LANCET מאמר המתאר מגמות בתמותה ממחלות הלב וכלי הדם בשנים 1938-1948 בנורווגיה. הממצאים מראים מגמה ברורה של ירידה בתמותה ממחלות אלה החל משנת 1940 ועד 1944. עד אז, ולאחר מכן, היתה עלייה בתמותה ממחלות לב. המאמר מתאר ירידה בצריכת שומן בנורווגיה במשך שנות המלחמה, ירידה התואמת להפליא את הירידה בתמותה. כמובן שכאן הירידה בצריכת השומן לא היתה מתוך איזו שהיא מודעות לבריאות או לתזונה מבריאה, אלא מכורך הנסיבות. הגרמנים שלחו לגרמניה את בעלי-החיים ולנורווגים נותר לאכול בעיקר לחם ותפוחי אדמה, או את המזון של בעלי-החיים. ממצאים דומים התגלו גם לגבי עמים אחרים באירופה, שסבלו רעב ונאלצו לשנות את הרגלי התזונה שלהם, בעיקר הפחתה בצריכת מזון מן החי, שהם יקרי ערך במצבי מחסור.
מכאן יכולים (חדי העין והאוזן) להירמז, שהתהליך הטרשתי הוא בר-נסיגה. עדות מרמזת נוספת לאפשרות נסיגת הטרשת מצאתי בריאיון עם הרופא ד"ר וויליאם קסטלי, העומד בראש מחקר פרמינגהם המפורסם בארצות-הברית (הנזכר בתחילת פרק זה). קסטלי מספר על חוויותיו כרופא צעיר בבלגיה שלאחר המלחמה ב-1952. הוא עבד לצד פתולוג בלגי, ותוך כדי ניתוח גופה אמר לו הפתולוג הבלגי: "הם חוזרים". לשאלתו של קסטלי, מי הם החוזרים, ענה הפתולוג: "הרבדים הטרשתיים חוזרים". הפתולוג הוסיף וסיפר, שעד 1942 הוא מצא טרשת בעורקיהם של 75% מהבלגים. בערך בשנת 1942 נעלמו הרבדים הטרשתיים מעורקיהם של הבלגים ובתחילת שנות ה-50, עם שובה של הנורמליות לבלגיה, חזרו הרבדים הטרשתיים.
ב-1984 כתב ד"ר קסטלי במגזין הרפואי של איגוד רופאי הלב האמריקאים (JAMA): "...הורידו את הכולסטרול ל-150 למשך 5 שנים והמחלה תיסוג. לא אכפת לי איך, דיאטה היא הדרך הטובה ביותר, אך אם חייבים, השתמשו בתרופות. יהיה היפוך (REVERSAL) בטרשת העורקים".

תחום הפתולוגיה, שפתח לד"ר קסטלי את העיניים, יכול לעזור לנו במידע נוסף. בניתוחים שלאחר המוות שנערכו לאנשים, שבחודשים האחרונים לחייהם סבלו מחוסר תיאבון גדל והולך, מצב המוכר לנו אצל חולי סרטן למשל, אין מוצאים טרשת בעורקי הלב שלהם, או שמוצאים טרשת במידה מעטה מאוד, כתלות בזמן שבו סבל החולה מחוסר תיאבון קשה. לעומתם בני גילם, בני אותה תרבות ובעלי הרגלי חיים ותזונה דומים, סובלים מטרשת במידה רבה. כמובן שלא זו הדרך שבה היינו בוחרים לגרום לנסיגה של הטרשת. זוהי רק עדות נוספת לכך שקיים פוטנציאל להפיכות בעיה נפוצה זו, טענה שעד היום קרדיולוגים רבים (אם כי לא כולם) ירימו גבה לגביה או יבטלוה בהינף יד (כך עולה מסיפורי המשתתפים בקבוצות תמיכה למבריאי לב למטרת נסיגת מחלות לב).

ממצא אחר עולה מנתונים על שבויי מלחמה אמריקאיים בוויאטנם. אתם בוודאי זוכרים את ההלם במערכת הרפואה האמריקאית עם גילוי הממצאים לגבי החיילים האמריקאיים שנהרגו במלחמת קוריאה. ממצאים אלה לא היו שונים לגבי החיילים שנלחמו בוויאטנם. מה שמעניין הוא, שככל ששבויי מלחמה אמריקאים שהו זמן רב יותר בשבי, אובחנה אצלם פחות טרשת בצינתורים שנערכו להם עם שובם לחיק הציוויליזציה.

מחקרים רבים נעשו גם בבעלי-חיים לבחינת נסיגת הטרשת. במהלך השנים נעשה מספר רב של ניסיונות שהוכיחו שניתן לגרום להופעת טרשת עורקים ואחר כך לגרום לנסיגתה, בין השאר בחתולים, בכלבים, בקופים, בחולדות, בארנבות ובחזירים.

ב-1963 דווחו טיילור (TAYLOR) ועמיתיו על הניסיון הראשון שבו "האכילו קוף רזוס למוות". לאחר שהאכילו אותו בדיאטה אמריקאית אופיינית במשך 30 חודש הוא נפטר מאוטם נרחב בשריר הלב והראה ממצאים פתולוגיים דומים לנמצא אצל בני-אדם. בניסיונות אחרים גרמו לטרשת באמצעות תזונה אתרוגנית (יוצרת טרשת) ולאחר מכן אפשרו את נסיגתה באמצעות חזרה לתזונה אופיינית של קופים. גורלו של הכולסטרול בגופם דומה לגורלו בגופנו. קשה לגופנו לפרק כולסטרול, ולכן כדי להיפטר מהעודפים אנחנו מפרישים אותם דרך הכבד לדרכי המרה, משם לתוך מערכת העיכול ומשם אל מחוץ לגוף בצואה.

הבעיה היא שלכבד שלנו יכולת מוגבלת להפריש כולסטרול, כמו הכבד של חיות צמחוניות. אם נאכיל חיות כאלה בכולסטרול, וזה מה שקורה בחלק הראשון של כל מחקר כזה, זה הגורם להיווצרות טרשת בעורקיהם, ייכנס יותר כולסטרול מאשר יצא. תהיה אגירה, בין השאר בדפנות העורקים. בקרב חיות טורפות לא נמצא תופעה כזו. ככל שתאכיל אותם ביותר כולסטרול, כך הכבד שלהם יפריש יותר. הם כל כך יעילים בכך, שלא ניתן לגרום אצלם לטרשת העורקים. ייתכן שיש למין האנושי פגם בכבד, ולכן הוא אינו מסוגל לטפל היטב בכמויות הגדולות של הכולסטרול שאנו מכניסים לקרבנו, או שאולי אין אנו אמורים לאכול כמו חיות טרף, אלא כמו החיות הצמחוניות. בכל מקרה אשאיר לקוראים להרהר בנושא השנוי במחלוקת: האם האדם קרוב יותר למשפחת החיות הצמחוניות, הטורפות או אוכלות הכל.
בחודש מרץ 1995 הופיעה במגזין "הרפואה" סקירה על המחקרים שנעשו בנושא נסיגה בטרשת העורקים, סקירה בשם "תסוגת טרשת עורקים כלילית ְ האם ניתן להשרותה?". מרבית המחקרים עוסקים במתן תרופות להורדת כולסטרול כאמצעי לגרימת נסיגה בטרשת, עם דרגות שונות של הצלחה. לעומתם פורסם ב- LANCET מחקר שנערך בראשותו של ד"ר דין אורניש מבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה שבסאן פרנסיסקו (UCSF), ובו הוכח לראשונה באופן מדעי שניתן לגרום לפתיחת הסתימות בעורקים ְ לנסיגת הטרשת ְ באמצעות שינויים באורח החיים בלבד. בעקבות המחקר הומלצה תוכנית שיקום.

המלצות תוכנית זו הן לעתים דורשניות יותר (לפחות לגבי המרכיב התזונתי). כדי לאפשר לגוף לבצע את עבודת הריפוי וההבראה, יש לתת לו את התנאים המתאימים, באמצעות שינויים משמעותיים (אך מעשיים ואפשריים) באורח החיים בתחומים הבאים:

1. תנועה: סוג כלשהו של פעילות אירובית (כמו הליכה נמרצת).
2. התמודדות עם מתחים (STRESS MANAGEMENT): חלק חשוב ומוזנח בדרך כלל בתוכניות שיקום הלב הקונבנציונליות. בתוכנית זו מקבלים כלים ליצירת תגובת הרפייה (THE RELAXATION RESPONSE), שהיא תגובה פזיולוגית מוכרת המגינה על הלב. כלים אלה כוללים מגוון שיטות הרפיה, תרגילי מתיחה, נשימות, יוגה, מדיטציה ודמיון מודרך.
3. תזונה: לומדים להזין את הלב באופן המכבד את הלב. ההמלצות שונות מההמלצות המקובלות ומדריכות לתזונה צמחית בעיקרה, דלת שומן, ללא הגבלה קלורית. מי שזקוק לכך, יורד במשקל.
4. שיחה קבוצתית: המשתתפים בתוכנית משתתפים בשיחה קבוצתית שמטרתה לעזור לחברי הקבוצה להתמודד עם השינויים באורח החיים, לשפר את התקשורת הבין-אישית ולהתמודד בצורה בריאה יותר עם מאפייני אישיות ודפוסי התנהגות המסכנים את הלב. מפגשיה של קבוצת המחקר התקיימו פעמיים בשבוע בשעות הערב למשך 4 שעות, לתקופה של שנה.

תוצאות המחקר
195 נגעים טרשתיים בעורקים כליליים נבדקו באמצעות QUANTITATIVE CORONARY ANGIOGRAPHY. החסימה הממוצעת נסוגה מ 40% (SD 16.9) ל- 37.8% (SD 16.5) בקבוצת הניסוי והתקדמה מ- 42.7% (15.5) ל- 46.1% (18.5) בקבוצת הביקורת.
כאשר נבדקו נגעים אשר חסמו את קוטר העורק מעל 50% בתחילת הניסוי (אלה נגעים משמעותיים יותר מאחר שהם עלולים לגרום תעוקת לב או אוטם), החסימה הממוצעת נסוגה מ – 61.1% (SD 16.9) ל – 55.8% (SD 16.5) בקבוצת הניסוי והתקדמה מ – 61.7% (15.5) ל – 64.4% (18.5) בקבוצת הביקורת. סה"כ, 82% מחברי קבוצת הניסוי הראו נסיגה כלשהי בטרשת.

המחקר הוכיח למעשה ששינויים מקיפים באורח החיים עשויים לגרום לנסיגה גם של נגעים טרשתיים חמורים כעבור שנה אחת בלבד, ללא שימוש בתרופות היפוליפידמיות. זהו המחקר הראשון שבדק אם ניתן לגרום לנסיגה בטרשת העורקים הכליליים אצל קבוצת חולים בעלי מוטיבציה גבוהה מחוץ למסגרת בית-החולים, באמצעות שינויים באורח החיים בלבד. כאמור, כל המחקרים האחרים עסקו בנושא נסיגת טרשת עורקים באמצעות תרופות או באמצעות אמצעים חודרניים יותר.

חשוב ביותר לציין את השיפור הקליני המשמעותי שחל בקבוצת הניסוי. נצפתה ירידה של 91% בשכיחות אירועים אנגינותיים: 42% ירידה במשך ההתקף ו-28%ירידה בחומרתו. לעומת זאת, בקבוצת הביקורת נצפתה עלייה של 165% בתדירות ההתקפים, עלייה של 95% במשכם ועלייה של 39% בחומרת ההתקפים. התוכנית רשמה הישגים חסרי תקדים בשטח הורדת רמת הכולסטרול בדם ללא שימוש בתרופות. בקבוצת הניסוי נצפתה ירידה של 24.3% בכולסטרול הכללי ו37.4% ב- LDL, לעומת ירידה של 5.4% ו- 5.8% בקבוצת הביקורת. השינויים ב- HDL היו לא משמעותיים בשתי הקבוצות.

בקרב כל משתתפי הניסוי נצפתה קורלציה גבוהה בין השינויים בנגעים לבין ההיענות לשינויים באורח החיים.
ממצא חשוב ומעניין הוא שבעורקים החסומים ביותר נצפתה הנסיגה המשמעותית ביותר. האם זהו עוד ביטוי לחכמת הגוף, שכאשר ניתנים לו התנאים לכך, הוא מתקן ומרפא תחילה את מה שהתקלקל אחרון ואת מה שמסכן אותו ביותר? חשוב לזכור שזרימת דם בעורק היא פונקציה של קוטר העורק בחזקת 4, כך שגם פתיחה קטנה בעורק חסום מאוד עשויה להגביר במידה ניכרת את זרימת הדם לשריר הלב, ולכן גם להקטין את תעוקת הלב ואת הסכנה לאוטם. במחקר הנוכחי, למרות פתיחה קטנה באחוזים, גדלה זרימת הדם בממוצע ב-50%.

שימו לב!
במחקרו של ד"ר אורניש נמצא, שאצל חולים שביצעו את ההוראות התזונתיות המקובלות, כפי שהורו להם רופאיהם, נמצאה החמרה בטרשת הכלילית.

לאחר שנודע לי על מחקר זה, ביקרתי אצל קבוצת המחקר בסן-פרנסיסקו. בעקבות התלהבותי החלטתי להירתם לנושא עם שובי ארצה מלימודים בארה"ב. מאז אני מנחה קבוצות מחלימים בשני בתי- חולים בארץ לפי התוכנית שתוארה. תוכנית זו מביאה לשיפור דרמטי בהרגשתם של משתתפי התוכנית. זמן קצר לאחר פרסום תוצאות המחקר החלו לפעול קבוצות דומות בכמה מרכזים רפואיים גדולים בארצות-הברית, ביניהם בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרוורד. בארצות הברית ממומנת התוכנית על ידי כ- 18 חברות ביטוח רפואי שונות. במאמר שפורסם לאחרונה ב- NEWSWEEK מדווחת חברת הביטוח שהיתה הראשונה לממן את התוכנית על חיסכון של 6.5$ על כל דולר שהיא משקיעה במימון ההשתתפות בתוכנית (לפי מספר ניתוחי המעקפים והצינתורים שנחסכו).

חשוב לזכור, שטרשת העורקים היא תהליך המתרחש בכל עורקי הגוף בדרגות שונות. הפיתרון הרפואי הנפוץ כיום, בצורת ניתוחי מעקפים וצינתורים טיפוליים (באמצעות בלון), הוא טיפול מקומי בלבד בעורקים הכליליים. שליש מהסתימות בעורקי הלב הנפתחות על ידי בלון (אנגיופלסטיה) ייסתמו מחדש תוך פרק זמן של 4-6 חודשים. תוך 5 שנים נסתמים בממוצע 50% מהמעקפים בעורקי הלב אצל אדם העובר ניתוח מעקפים, ותוך 7 שנים קרוב ל-80% מאותם מעקפים ייסתמו. עובדות אלה ידועות פחות לציבור, ומראות למעשה שהטיפול הרגיל הניתן לחולי לב אינו פותר את הבעיה היסודית אלא "עוקף" אותה. הדרך היחידה הידועה לי לפתור את הבעיה בצורה רחבה וכוללנית היא בצורה שתארתי, באמצעות שינויים באורח החיים.
העקרונות התזונתיים של התוכנית לריפוי מחלות לב כפי שחזרתי והדגשתי, אין די בהמלצות ה- AHA כדי לעצור טרשת או כדי לגרום לנסיגה בתהליך. כדי להביא לנסיגה בטרשת העורקים באמצעות התזונה יש לבצע שינויים גדולים הרבה יותר. במקום ההמלצה המקובלת לצרוך עד 30% מכמות הקלוריות היומית משומן, אמליץ על 10% מהקלוריות משומן בלבד, 10%-20%מחלבון ו 70%- 75% מפחמימות, עיקרן פחמימות מורכבות.

הביטוי המעשי של המלצה כזו הוא שרוב המזון יהיה דגניים, קטניות, ירקות ופירות, וכן מעט מוצרים ללא שומן מן החי (חלבון ביצה ומוצרי חלב ללא שומן). תזונה כזו תביא לירידה המשמעותית ביותר ברמות הכולסטרול בדם ללא שימוש בתרופות, מאחר שהיא מכילה כמויות אפסיות של כולסטרול (כולסטרול קיים אך ורק בבעלי-חיים ומוצריהם).

גנטיקה ומחלות הלב וכלי הדם
לפני סיום פרק מחלות הלב וכלי הדם חשוב להעלות נושא נוסף השנוי במחלוקת, שאלת המרכיב הגנטי ומידת תרומתו להתפתחות טרשת העורקים. התשובות שתקבלו מרופאים לגבי תרומת המרכיב הגנטי מגוונות למדי. מנתחי לב נוטים להעניק למרכיב זה חשיבות עליונה, דעה שהובעה גם בעיתונות היומית. הקרדיולוגים נזעקו להצלת נושא החינוך לאורח חיים בריא, ובמאמר אחר הגיבו בחריפות על עמדת עמיתיהם המנחתים. כמובן שממני תשמעו עוד יותר על חשיבות השינויים באורח החיים.

חשוב לזכור, שלמעשה אין דבר שאנו יכולים לעשות ביחס למרכיב הגנטי, ולכן איני רואה טעם להשקיע יותר מדי מאמצים בכיוון שאינו בשליטתנו, זאת ללא כל קשר למידת תרומתו למחלה. כמובן שהדרך הקלה ביותר היא "להאשים את ההורים", שמהם ירשנו את הגנים שלנו. המדגיש את חשיבות המרכיב הגנטי במחלה מרמז על כך שאין טעם להתאמץ ולשנות את אורח חיינו, מפני שממילא גורלנו נקבע על ידי הגנים. כמו כן, אין טעם לעסוק יותר מידי בחינוך הקהל לאורח חיים בריא יותר, ואפשר להמשיך לטפל בדרך הקונבנציונלית של תרופות וניתוחים.

מחקר חשוב בנושא נעשה על ידי ד"ר מ. ג`. מרמוט וחבריו מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שבו הם בדקו את שיעורי מחלת הלב אצל אנשים ממוצא יפני החיים במקומות שונים בעולם, והניזונים, לכן, מדיאטות שונות. התוצאות הפתיעו את העולם הרפואי, כאשר נמצאה התאמה סטטיסטית כמעט מדויקת עבור כל הקבוצות, בין שיעורי צריכת השומן הרווי והכולסטרול לבין שיעור מקרי המוות ממחלות לב. מחקר חשוב אחר נעשה על ידי ד"ר קיס מאוניברסיטת מינסוטה. הוא בדק לא רק יפנים המתגוררים במדינות שונות, כמו הוואי וארצות-הברית, אלא גם אוכלוסיות שונות בתוך יפן: פקידים, כורים, איכרים, קופאים, קבוצות שהיו ידועות בסיגנון חיים ותזונה שונים זה מזה. כאשר שרטטו את עקומת אחוז הקלוריות משומן לעומת רמות הכולסטרול בדם ְ קיבלו קו ישר.

בספרות הרפואית קיימים יותר מ- 200 מחקרים אפידמיולוגיים, המראים שכאשר אנשים מאזורים "מוגנים" מפני טרשת עוברים לאזורים "מוכי טרשת", תוך דור, ולעתים אף פחות מכך, הם מפתחים מחלות לב בשיעורים דומים למארחיהם. אזכיר שוב את העובדה שטרשת עורקים היא מחלה חדשה בת המאה ה-20. היכן היו הגנים לפני המאה ה-20? לצורך הופעת מחלה נדרשת אינטראקציה בין תורשה לבין סביבה. במקרה שלנו הגנים היו קיימים, אך לא היתה סביבה ש"תאפשר" להם לבוא לידי ביטוי.

עם השינויים הדרמתיים באורח חיינו במהלך המאה האחרונה, לפתע החלו הגנים להתבטא, לאחר 5 מיליון שנות אבולוציה אנושית... כפי שראינו במחקר על נסיגת הטרשת, שינוי הסביבה התזונתית שלנו לזו הדומה יותר למצב שהיה קיים לפני המאה ה- 20 מאפשר לאותם הגנים "להפסיק להתבטא". טרשת העורקים הולכת ונעלמת למרות "נטייתם הגנטית" של אלה שחלו בה מלכתחילה.

לסיכום, לא ניתן לחלק את הסיבות למחלות הלב לסיבות סביבתיות ולסיבות תורשתיות. הסביבה והתורשה תלויות זו בזו בצורה מוחלטת. אולם ביכולנתו להשפיע על הסביבה ולא על התורשה, ושם אני ממליץ לכם להשקיע את מרב המאמצים להבראתכם.

 


ד"ר דן קרת סיים בהצטיינות בית ספר לרפואה שליד הטכניון בחיפה ודוקטור לרפואה נטורופתית מאוניברסיטת בסטיר בארה"ב, עובד בשירותי רפואה משלימה במרכז רפואי אסף הרופא, מרכז המגמה לנטורופתיה בבית ספר לרפואה משלימה במדיקולג', מנחה מ- 1994 קבוצות תמיכה למבריאי לב לפי שיטתו של דוקטור דין אורניש.